1ויבא משה וכו׳ למה נכנסו וכו׳. פירוש דק״ל ממה נפשך אם כניסה זו היתה לאיזו עבודה תמידית הו״ל ליכנס משה לבדו שהרי הוא עשה אותן העבודות בו ביום וכמו שאמר רש״י בס״פ פקודי ואם היה לאיזו עבודה שבאה חובה ליום הו״ל ליכנס אהרן לבדו ושניהם למה. ושוב הקשה אעיקרא דמלתא למה נכנסו שא״א לומר לשום עבודה שהרי לא ביאר הכתוב כלום ומשני ללמדו על מעשה הקטורת שהרי עד עכשיו כל שבעת ימי המלואים לא היה יכול ללמדו לפי שעדיין היה אסור אהרן ליכנס לפנים כמו שהוכיח הרא״ם ז״ל מדכתיב בפ׳ דלעיל ופתח אהל מועד תשבו וכו׳ וטעם הדבר נ״ל דאכתי היה מחוסר כפרה על חטאו עד האידנא שהקריב את עגל החטאת אשר לו. והנה בשלמא הדלקת נרות והטבתן וכן סדור הלחם על השלחן לא היה צריך לימוד לעצמו שמדי כניסת משה לעשות אותן המעשים שהוא היה העושה אותן בו ביום כנז׳ ממילא היה יכול ליכנס עמו אהרן לראות היאך עושה וממילא ילמוד אבל מעשה הקטורת לא היה באפשר לעשות כן שזה אסור הוא שבשעה שהמקטיר מקטיר היה צריך להיות לבדו ואין איש עמו אפילו בפתח האהל וכדתנן בספ״ק דכלים ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה והילכך הוצרכו ליכנס שניהם ולא להקטיר אלא ללמדו דרך הקטרה אבל לעולם הקטרת עצמו עשאו משה לבדו בזמנו בין דם לאברים כדינו. ודוק דמשו״ה לא כתב רש״י אף ביאה עבודה אלא מעין עבודה כלומר מענין עבודה ללמדו עבודת הקטורת ולא מעשה הקטורת ממש ולא הויא זו ביאה ריקנית דלצורך עבודה היא כן נלע״ד דבזה מיושב כל מה שנתחבטו בו הרא״ם והנח״י זכרונם לברכה. ומ״ש רבינו ירידה וביאה טעונה ברכה פ׳ דירידה נראה בהדיא מהכתוב דטעונה ברכה כדכתיב ויברכם וירד וכו׳ וביאה נמי מק״ו ילפינן דטעונה ברכה ע״ד זה ומה ירידה שאינה טעונה רחיצת ידים ורגלים טעונה ברכה ביאה שטעונה רחיצה אינו דין שטעונה ברכה ומעתה מאחר שמן הדין ראינו ששניהם שוין בברכה יש להשוות ג״כ מה ירידה מעין עבודה וכו׳ כך נתבאר מהת״כ. ומ״ש רש״י דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ דסוף סוף כיון שלא יכול היה להראותו מעשה הקטורת בפועל כדלעיל א״כ לא היה שם אלא לימוד בפה א״כ למה ליה לעשות ביאה ריקנית לזה היה יכול ללמדו בפה בלא כניסה. ולר״א נמי ק׳ דאילו להתפלל היה סגי להתפלל בחצר. ותו דהו״ל ליכנס משה לבד להתפלל ועוד שהרי יש לנו לדון ביאה מירידה מה ירידה מעין עבודה וכו׳. ועוד דתפלה זו כתיבא בתר הכי ויצאו ויברכו את העם וכדפירש״י בסמוך י״ר שתשרה שכינה וכו׳:2ויצאו וכו׳ אמרו ויהי נועם וכו׳. אע״פ שברכה זו איתא בת״כ על פסוק ויברך אותם משה שהיה מיד כשכלו את המלאכה. ורש״י עצמו הביאה שם סבר רבינו דהכא נמי הואיל ולא נתבאר מה ברכה ברכום צריך לומר שהיא היא אותה ברכה עצמה דהתם וה״ט דבת״כ מייתי להא בהך פרשתא אחר שאמר ויהי ביום הח׳ מה תלמוד לומר ויהי מלמד שהיתה שמחה לפניו וכו׳ ובתר הכי מסיים בה וכיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכם שנאמר ויברך אותם וכו׳ עיין שם כי לכאורה הם דברים חוץ למקומן ואין להם שום קשר ושייכות בכאן אבל לדרכנו רוצה לומר דאותה ברכה עצמה שברכם אז חזר וברכם ביום ר״ח עם אהרן לומר להם מה שלא נתקיימה ברכתי עד עכשיו לפי שאהרן אחי כדאי וכו׳ ומשו״ה הוא דמסיים רש״י הכא לפי שכל ז׳ ימי המלואים וכו׳ כלומר והילכך להורותם טפי הדבר הזה חזר וברכם שנית באותה ברכה עצמה שתשרה שכינה וכו׳ ומיד וירא כבוד ה׳ וכו׳ ואע״ג דלר״מ בת״כ ויהי נועם ישראל אמרוהו לת״ק לאו הכי אלא משה אמרו ובזה מיושב כל מה שהק׳ הרב הנח״י בזה ע״ש:
